לחיות בעבודה – LIVNG AT WORK
גם לפני הקורונה חיינו בעולם תנודתי, עמום, משתנה ומורכב. התרגלנו לרוץ מדבר לדבר, לפעול בתזזיתיות בכמה זירות בו זמנית ("למקבל"). נתונים מצביעים על כך שלמעלה מ75% משעות הערות שלנו אנו נמצאים בעבודה. נתון זה נסק בזמן הקורונה, עד כדי התפתחותו של המושג living at work. הדמויות הנמצאות בדרג הבכיר של הארגון עסוקות בלייצר הישרדות או רלוונטיות עתידית, מתחייבות ליותר ממה שאפשר, כי אחרת אין. דרגי הביניים נעזרים יותר מתמיד ב"שכפ"ץ" אותו הם נושאים על מנת לתרגם את המטרות הגדולות ליעדים ברי השגה, לוקחים על עצמם חלקים רבים יותר ממה שלקחו בעבר. הדרגים הזוטרים מרגישים יותר מתמיד את כובד המשקל של המשימות, את הצורך להגיע לתוצאות. בארגונים שטוחים כולם עובדים על הכל, ורבים עובדים בתנאים בלתי אפשריים של אי ודאות אישית, ארגונית ומדינית. מערכת חינוך סגורה מחייבית רבים לקחת חלק פעיל בתיווך הלמידה לילדים. רבים בחל"ת חוששים למה יקרה ביום שאחרי. מי שאינו בחל"ת נדרש לעבוד בעומס רב עוד יותר. הארגונים והבתים כמרקחה.
דמויות ניהוליות יכולות לעזור. הרבה יותר ממה שנדמה להן.
מחקר שהתפרסם בHBR 2015, סקר את התלונות המרכזיות של אנשי צוות על הממונים עליהם. 63% מן הנסקרים ציינו "היעדר הכרה" כתלונה הראשונה, 57% טענו כנגד "היעדר הוראות ברורות", 52% טענו כי לממונים עליהם "אין זמן להיפגש עימם". ומיד במקום הרביעי "סירוב לדבר עם כפיפים". התקשורת של דמויות בתפקיד ניהולי חשובה הרבה יותר מכפי שנדמה. סקר של מקנזי, שנערך באפריל 2020, תומך בהנחה זו ומצביע על כך שלמקום העבודה משקל מאד משמעותי (25%) בתחושת שביעות הרצון מן החיים אצל בני האדם. בתוך המניעים של שביעות הרצון מן העבודה, למערכות היחסים משקל עצום (40%), וכאשר עושים zoom in מגלים שבתוך מקום העבודה המשתנה בעל המשקל הגבוה ביותר על שביעות הרצון של הפרט הוא מערכות יחסים עם הממונה (86%), ורק 14% עם עמיתים. סביר שאם נשאל מנהלים ומנהלות האם הם נותנים השראה מעל או מתחת לממוצע, הרב ימקמו עצמם בנדיבות בחלק העליון של הסקאלה. המציאות מורה אחרת. סקר של חברת גאלופ מצביע על האמת המרה. רק 15% מן המשאב האנושי מרגיש שיש לו השראה בעבודה. נתון זה עלה ב 2018, טרום קורונה.
אתגר המנהיגות: להישאר קרובים מרחוק
הקורונה, וגם הנורמלי החדש, העמידו את כולנו מול מציאות מפתיעה ומסעירה. המציאות השתנתה, אך הצרכים הפסיכולוגיים של שייכות, הישגיות ומשמעות נשארו, ובחלק מן המקרים, הצורך בהם רק התעצם. האתגר המנהיגותי היום הוא לתת מענה לאותם הצרכים הפסיכולוגיים, כי הם המנוע לצמיחה ולהתפתחות. הרי שגם לאחר שהקורונה תיעלם, התקשורת הווירטואלית בחלקה תישאר. במאמר הבא נעסוק בסיבות שבגללן התקשורת הווירטואלית כל כך מאתגרת.