תודה ענקית לניר אהרון שהאיר בהפתעה את המיומנות שפיתחתי תוך כדי מרתון הקורונה (ואפילו לא שמתי לב), ולגיא קצוביץ ששאל שאלות צנועות וסקרניות (שעזרו לי להבין טוב יותר ולהמשיג את מה אני עושה). זכיתי.
ואיזה כיף שהוזמנתי להתארח ב"עוד פודקאסט לסטארטאפים" ומיד לאחריו ישבתי והעלית על הכתב את מה שלמדתי בתקופה האחרונה.
לפני עשרים וחמש שנה, כמתרגלת צעירה באוניברסיטה, הייתי שותפה לפרוייקט של למידה מרחוק. לאוניברסיטה בה לימדתי היתה אחריות על מכללה רחוקה, והיו מרצים שבמקום לנסוע למכללה היו יושבים בחדר קטן במרכז הארץ ומעבירים ממנו שיעורים באמצעות וידאו. הסטודנטים במכללה היו יושבים יחד בכיתה רחוקה, מתפללים שהשידור יעבוד (או שלא), וכמו תמיד, היו פערים בין מרצים שהצליחו לייצר חווית למידה קרובה, משתפת ומשמעותית, לעומת כאלה שיצרו ריחוק וניכור. התפקיד שלי היה אז לנסוע למכללה, לצפות, לדווח איך החוויה מרגישה מרחוק בעיני הסטודנטים, לקיים קבוצות מיקוד, לערוך סקרים ולהציג סטטיסטיקות. כיון שהיה לי ניסיון רב בהדרכה, ויותר מזה, רצון להרגיש משמעותית ולייצר ערך, לא ראיתי שום תועלת בהצגת הממוצעים וסטיות התקן בלבד. דליתי מתוך הממצאים תובנות, התבוננתי, הקשבתי לקצב פעימות הלב. תרגמתי את כל אלה לכלים שהיה בהם כדי לסייע למרצים להרצות טוב יותר בפלטפורמה הזו. היה מרתק.
ומה איתך? תרצי ללמד מרחוק?
כשהציעו לי ללמד בפלטפורמה הזו, סירבתי בתוקף. למה? כי אין, ולא יהיה בעיני מה שמשתווה לקשר אמיתי וקרוב עם אנשים. מפגש עם אנשים היה מאז ומתמיד הדלק שלי, החמצן שמתורגם לאנרגיה. הסיבה שלי לקום בבקר. ההתלהבות שאיתה אני חוזרת הביתה. אני עובדת עם כל החושים, עם הגוף, עם הלב ועם כל הנשמה. אני מתרגשת מן הקשר הבינאישי, מן החיבור, הקירבה, המילים המתערבבות, ההסתובבות בחדר ומחוצה לו, הרעש של מכונת הקפה. הריח. אני אוהבת להקשיב לחילופי הדברים הלא פורמאליים, ערנית למה שלא נאמר, לסמוי מן העין אך המורגש. נהנית לקטר על זמן הנסיעה. כמה זמן לקח לך היום? ומה הwaze אמר?, ואיך חמקנו וקיצרנו, ועל הפקק באיילון שהיה היום ארוך מתמיד..
ואז הגיעה הקורונה....
רק הקורונה הצליחה לגרום לי להתנסות באופן ממשי בחוויה המאתגרת שהפכה לימים למכוננת. מאז מרץ 2020, 90% מעבודתי נעשית מרחוק. ביום בהיר אחד נודע לי, כמרצה באוניברסיטה, שעוברים לzoom. באותו יום בהיר נודע לי, כפסיכולוגית וכבעלת חברה ליעוץ ופיתוח ארגוני, על ביטול רוב הפעילויות לחודש הקרוב. עד יעבור זעם. עד שנחזור לשגרה. נדרשתי להמיר את כל החושים, הרגשות, האנרגיות, החשמל באוויר, לערוצים הדיגיטליים. מבקר עד ערב. שוטטתי באתרים, האזנתי לוובמינרים מחו"ל, התנדבתי להרצות, קיללתי את הרגע, כי איך אפשר לדבר למלבנים במסכים? כאבתי את כאבי הגדילה ברמ"ח אברי. כעבור חודש ראינו כולנו כיצד כנסים, שיעורים, יעוצים, ישיבות, פגישות, ימי הולדת, מסיבות, טקסי סיום, ואפילו ארוחות משפחתיות נערכות online. ההתנסות שנכפתה עלי, שמעולם לא בחרתי בה, לימדה אותי הרבה מאד לקחים, שאשא עימי מבחירה גם אחרי שכל זה יהיה מאחורינו.
במאמרים הבאים אשתף בכמה חוויות, תובנות ובעיקר בכלים שיכולים לסייע לנו לייצר קרבה וירטואלית בעידן של ריחוק חברתי. בפרק הבא נעסוק ב"אתגר המנהיגות" בעידן שבו "חיים בעבודה"
